בשבעה באוקטובר 2023, התעוררתי לצד אשתי בקיבוץ נירים מאזעקות ״צבע אדום״. נירים היה הראשון אליו חדרו מחבלי הנוח'בה, כבר בשעה 6:42. הוא גם היה האחרון אליו הגיע כח צבאי מאורגן, רק ב-13:24. 

במשך שמונה השעות הראשונות שהינו אשתי, שניי ילדיה ואני בממ״ד, עד שהצבא הגיע לסרוק ולטהר את הבית. לאחר מכאן נשלחנו לעוד ארבע שעות בממ״ד ואחר כך כ-20 שעות נוספות במקלט הקהילתי, עד שפונינו ביחד עם הקהילה לאילת.

במהלך שעות אלו ניסיתי לתמוך בקהילה ולבקש סיוע. בפוסטים הראשונים שלי החוצה חתמתי ב״אני מאמין״, ובכך אני חותם מאז את הפוסטים שלי. כששואלים אותי מדוע, אני מצטט את מאיר אריאל: ״אדם צועק את שחסר לו״, אך גם מפנה לאני מאמין הדתי ששר בכל יום בסיום תפילת שחרית בישיבה. וגם ל״אני מאמין״ החילוני של שאול טשרניחובסקי (״שחקי שחקי״) המדבר על אמונה ברוח האדם.

למרות ובגלל החוויה שלי בשבעה באוקטובר בעוטף, אני ממשיך להתעקש על הסדרים ועל שלום כדרך הטובה ביותר לביטחון לילדי ולילדי האיזור.